פעם בארץ רחוקה, בכפר נידח חיה לה ילדה שקראו לה מלנה. מלנה הייתה בת חמש והתגוררה בכפר עם משפחתה – אמא, אבא ואח תינוק. היא מאוד אהבה לעזור לאמה בטיפול באחיה הקטן וכן בעבודות הבית: שאיבת מים מהבאר, טיפול בתרנגולות, ניקיון הבית ועוד. וכך היו עוברים עליה בנעימים ימיה של מלנה בין עבודות הבית למשחק עם אחיה הקטן...אך רק לרגע אחד מיוחד חיכתה מלנה בכל יום.

כל יום לפני השינה, מלנה הייתה נכנסת למיטת הקש שלה, ואמה הייתה מתחילה לספר לה את הסיפור האהוב עליה על הממלכה הקסומה מדיסאה - ממלכה שהייתה עשויה כולה מזהב. בממלכת מדיסאה גרו המלך אדמונד והמלכה יהלומה אשר מן הסתם התגוררו בארמון שהיה עשוי כולו זהב טהור. רהיטים מזהב, תכשיטים מזהב, כלי אוכל מזהב וגולת הכותרת – רצפה מזהב טהור שהייתה כל כך מבריקה ונוצצת שכל מי שהביט בה יכל לראות את הבבואה שלו. וכך אמא שלה מלנה הייתה מספרת לה ערב-ערב על ממלכת מדיסאה ומלנה הייתה נודדת בדמיונותיה עד שהייתה נרדמת לה אט אט עם חיוך מתוק על השפתיים.  

יום אחד החליטה מלנה ללכת לחפש את ממלכת מדיסאה. היא לא סיפרה על כך לאיש, פשוט קמה בבוקר בשקט בשקט, ארזה מעט אוכל ויצא לדרכה. היא לא ידעה לאן לפנות, אבל כל כך רצתה להגיע לשם ששום דבר אחר לא עניין אותה.

נכון נשמע קצת הזוי לילדה בת חמש? תלוי את מי שואלים...

סיפור העלייה של הורי מאתיופיה נשמע לי לפעמים כמו הפנטזיה על מלנה וממלכת מדיסאה שהמצאתי בזה הרגע...יש בו ממלכה קסומה עשויה זהב (ירושלים), יש בו גיבורים (כל אחד שעבר את המסע הוא גיבור בעיניי), יש בו מתח (מאיפה להתחיל...) שמחה (הגעה לארץ הקודש) וגם עצב, הרבה הרבה עצב. הוריי כמו מלנה האמיצה פשוט קמו לפנות ויצאו אל הלא נודע בלי להסתכל אחורה. בלי לדעת את הדרך. בלי לדעת כמה זמן ייקח להם להגיע ואם בכלל יזכו להגיע אל הממלכה הקסומה, ירושלים.

הסיפור של הוריי בפרט ושל יהודי אתיופיה בכלל הוא סיפור שאף סופר לא היה יכול להעלות על הכתב כי הוא באמת בלתי נתפס. אז פעם הבאה שאתם מספרים לילדכם סיפור לפני השינה אני מכירה אחד שיכול להדהים אותם.