בקרוב מוצרים נוספים!

זה הסיפור שלי, שלנו, שלכם - מאתיופיה לסודן לירוסלם

פורסם ע"י Temari Culture בתאריך

 מאת: ליאור יצחק מקונן

במקביל ליום ירושלים שחל בכ"ח באייר חל יום הזיכרון ל 4000 מיהודי אתיופיה שנספו בדרכם להגשים את חלומם להגיע אל ארץ הקודש, ישראל.

תתארו לכם שבאחד הלילות אימא מעירה אתכם מהמיטה ,כשאתם בדיוק באמצע החלום ומבקשת להתלבש היטב, לנעול נעליים ובלי לשאול שאלות.

במרכז הבית מתאספים שאר בני המשפחה ,סביבכם התלחשויות, מנסים להבין מה קורה ובין ההתלחשויות עולה מילה אחת זכה ורכה באוויר - "ירוסלם".

אבא מדבר עם מספר אנשים שמתאגדים סביבו ואימא מאיצה בנו "מהר מהר"...וכך יוצאים מן הבית בחיפזון משאירים מאחור מפעל חיים שלם, את הנוף המוכר ואהוב, את החברים את הבית - מביטים לאחור ועדיין לא יודעים שזאת תהיה הפעם האחרונה. מתוך החשיכה מגיחות דמויות נוספות ומצטרפות לקבוצה.

כך מתחיל סיפור המסע שלי.

כשהוריי החליטו לעלות ארצה הייתי אז רק בת שנתיים ובדיוק נולד לי אח קטן ביום חורף מבורך ולכן נקרא שמו "זנבה" שפירושו גשום. זוג הורים צעירים לשני ילדים קטנים יחד עם סבתי אברש טלה ז"ל ושש משפחות נוספות שהתלוו אלינו כאשר מסביבנו משפחות שנותרו מאחור נותנות את ברכת הדרך "בשנה הבאה בירוסלם הבנויה".

אבא לוקח את הסוס ומושיב את סבתא שלא תתעייף יש עוד דרך רבה לפניה.

בכל שבת נאספים אצל הק'ייס לאחר תפילות הבוקר הק'ייס מברך ובוצע את המוסבואות (לחם השבת). נאספים כולם במעגל וכל אחד מספר את סיפור ירוסלם שלו.

מישהו מספר שפרדה אקלום ז"ל (פורץ הדרך) מצא דרך המובילה ל"ירוסלם". לא ברור מסלולה, כמה זמן תימשך ואילו סכנות חובה היא בתוכה. בכוח האמונה מחליטים ללכת אל המדבר החם והלוהט, אל מדבריות סודן.

אסור שידעו מה היעד האמיתי מובילי הדרך תפקדם להוביל אותנו לסודן. מסתתרים בימים ובלילות צועדים הרגליים דואבות ,התינוקות צווחים והמבוגרים כואבים, קולות התן הנשמעים באוויר, המזיקים וחיות טרף אחרים גורמים לפחד להשתלט עליך - אך הרוע בהתגלמותו הוא האדם.

מובילי הדרך דורשים וסוחטים בכסף נוסף ואף מאיימים שיינטשו אותנו במדבר האינסופי. שודדים את המזון והמים ,חוטפים נשים וילדים ככופר ויש את אלו שעד היום לא ידוע מה עלה בגורלם.

הרעב מתחיל לכרסם ובצידי הדרך מונחות עדויות לאלו שהיו כאן לפנינו. יש שנורו באמצע המדבר, ויש את אלו שלא יכלו עוד ונשארו מאחור ללא קבר ,ללא מצבה.

אימא סוחבת את אחי הקטן על גבה וחלב להניק לא נותר לה ואני צמודה לסבתי יחד עמה על הסוס לסירוגין.  אימי מספרת שפעם אחת הסוס נבהל מקול רעש ודהר בחופזה כשאני עליו. כמעט מתתי. למזלי הוא נבלם על ידי ענף עץ שנקרה בדרך וכך ניצלתי (זו הסיבה לצלקת גדולה בראשי).

תתארו לכם ילדה קטנה שהחוויה שלי עם סבתא שלי הוא לצעוד במדבר. לא משחקים בגינה ולא לצפות ביחד בטלוויזיה ,אנחנו במצעד הישרדות. כילדה קטנה אין לי הרבה זיכרונות משם, אך ישנם אירועים ורגעים שנחרטים בראש ולא משנה בת כמה הייתי. אחד מהרגעים שלא אשכח היה כשבלילה אחד נשכבתי לישון מחובקת עם סבתי האהובה. וכשהגיע זמן לקום, רק אחת מאיתנו התעוררה. סבתי לא שרדה את המשא האכזרי והקשה מנשוא, לא זכתה להגיע לירוסלם.

הרגע הזה חקוק בזיכרוני. סבתי אברש טלה ז"ל נותרה קבורה שם במדבר סודן ללא מצבה, ללא קבר ראוי.

לאחר מסע של 3 שבועות בדרך רצופה תלאות ואובדן מגיעים בשנת 1981 לסודן ישירות למחנה הפליטים בחרטום בו כבר שוהים משפחות רבות בצפיפות בלתי נסבלת. אחי זנבה ,מגיע חולה בין חיים ומוות כיון שהתייבש וגווע ברעב. הוריי לוקחים אותו אל המרפאה המאולתרת של הצלב האדום וכנגד כל הסיכויים ולאחר מאבק ממושך הוא מחלים וחוזר לקו הבריאות. יאמר לזכותו שאת הנחישות והעקשנות שלו עד עצם היום ניתן לראות בו תמיד חותר להצלחה ולא מוותר.

וכך, מה שהיה נראה כתחנת ביניים קצרה הפך למקום הקבע שלנו במשך שלוש שנים! בכל התקופה הזו הוריי נאלצו להסתיר את יהדותם ולהיטמע בין המקומיים – לדבר את השפה, להתלבש כמוהם ורק לא לתת להם סיבה לחשוד. לאימי יש בארונה עד עצם היום הזה בדי סארי מסודן מהתקופה ההיא בצבעים נועזים של תכלת-וורוד שמורים בקנאות ויראה כעדות לזוועות והתלאות שהיו שם.

כחלק מהחיים שם, אימי מספרת שהשכנות המוסלמיות היו בוחנות אותה ומנסות בכל פעם להכשילה ולגלות את זהותה האמיתית. ניגשות ושאלות מדוע היא לא מדליקה אש בשבת? או מגישות לה מהאוכל שבישלו ובודקות אם היא תאכל ממנו. אימי הייתה מכניסה את האוכל לפה בלי לבלוע ואם חלילה בלעה הייתה נוהגת לאוכל קטניות או לצום למחרת ולטבול בנהר על מנת  להיטהר.

אבי עם הזמן יצא גם לעבוד על מנת לפרנס את המשפחה על מנת לאפשר לנו להתקיים בצורה סבירה. עם הזמן, הוא החליט להוציא אותנו מהצפיפות ולהעביר אותנו אל פחון שהשכיר מהמקומיים.

לי כילדה זכורים לי השווקים של סודן ,הנשים ארוכות וזקופות גב נושאות על ראשיהן מגשים גדולים מלאים בוטנים קלויים וחמים וקונוסים עשויים נייר בקול גדול צועקות: "מורורו", "מורורו" (בוטנים, בוטנים). זכור לי איך לקראת שישי בערב היו מתכנסות הנשים מאחורי הבית ומכינות סוג של שעווה מסוכר מים איתה היו מורטות את שערות רגליהן, צוחקות ונהנות יחדיו - רגע של שפיות בין כל האי שפיות.

שנה עוברת ועוד שנה ואנחנו עדיין שם ארעיים בארץ נוכרייה וזרה. זכינו להרחיב את משפחיתנו בסודן - אימי כורעת ללדת את ילדה השלישי אשר בקושי נושם לא יודעים אם ישרוד בכלל. תוך כדי, אימי חולה והכאוס שוב מתחיל אומרים לאבי שאימי לא תשרוד וכך גם הילד, הזמן לא לטובתנו. שלושה חודשים לאחר לידת אחי נח ובשל מצבם הבריאותי של אימי ואחי אנו זוכים להיכלל ברשימה הבאה לעלות ארצה.

וכך לאחר בשנת 14/10/83 זוכים אני ומשפחתי לדרוך על אדמת ירוסלם.

הסיפור שלי, הוא הסיפור שלנו, שלכם...ואנו מחויבים להמשיך לספר אותו כאילו כולנו יצאנו מסודן! בזכות האמונה, המחויבות, מסירות הנפש ואהבת הארץ ובזכות הקרובים לנו שהותרנו כגלעד זיכרון במדבריות סודן אנחנו כאן.

"למרות הכל ובזכות הכל – ניצחון הרוח על החומר"!

 יהי זכרם ברוך ומנוחתם עדן!

 מוקדש לזכרם של נספי עליית יהודי אתיופיה מסודן   


שתף את הפוסט



← הפוסט הקודם